המערערת:

 

 רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ

 

 

נגד

 

המשיב:

 ליאור בשארי

 

 

<#1#>

 

נוכחים:

ב"כ המערערת עו"ד יוסי רובין

מר שמוליק לוי, סמנכ"ל המערערת

מר יוסי בר ששת מנהל הבינוי של המערערת

המשיב וב"כ עו"ד מירית ספירשטיין

 

 

פרוטוקול

 

עו"ד רובין:

חוזר על האמור בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון.

ראשית מדובר במקרה בלתי סביר באופן קיצוני שנטען בו שהמשיב החליף 7,100 מרצפות שבורות ומתנדנדות. בהצעת המחיר היה מדובר על מרצפות שבורות והמשיב טוען שהחליף גם מרצפות מתנדנדות. החלפת 5,000 מרצפות בסניף היא בלתי סבירה באופן קיצוני בכך שמדובר כמעט בכל השטח הפנוי המצוי באותו סניף שהוחלפו בו מרצפות שבורות או מתנדנדות ואין כל הגיון שזה מצב. לגבי עדות מפי שמועה, מדובר בראיות – נספחים ו/9 ו/10 ו/12 נספח ז' ונספח ח' כאשר לא הביא אדם עורך המסמכים, או אם יש חתימה אז חותם על המסמכים. מדובר בראיות שהן עדות שמועה. לא ניתן לקבלן כראייה והדבר הזה נטען לאורך כל הדרך בבית משפט קמא. בנוסף, המשיב עצמו טען בבית משפט קמא שביצוע העבודה לפחות בחלקה נעשה על ידי מר פרץ גדי ובשום שלב שהוא לא הביא אותו לעדות. גם כאן, הרי שככל ועל בית משפט להתייחס לאותם פרטים שמר פרץ היה שם, הרי שהיה צורך להביא את מר פרץ ועדות של התובע או עד מטעמו  מהווים עדות שמועה.

בנוסף, העיד המשיב עד מטעמו עדויות כבושות פעם אחר פעם. כך טען לראשונה בבית המשפט קמא, שלגבי מעורבותו של מר חזי כהן מטעם המערערת. טענה זו נטענה לראשונה בדיון ההוכחות, המשיב לא הביא ולא התכוון להביא את מר כהן לעדות, ולא ציין זאת לא בתצהיריו ולא בכתב התביעה.

אם נוסיף את נספח ז' שגם לגביו אין שום ראייה יש עליו חתימה שאיני יכול לדעת מי חתום עליה, אבל אם ניקח את נספח ז' וו' אז יוצא מצב שהוא חייב לנו כסף.

אני מפנה לנספח ז' שם יש חתימה – קשקוש, אבל אין זהות של האדם. כאשר בחקירה נשאל מי חתם על זה, התשובה היתה שנטען שמדובר בחזי כהן.

מדובר בדיני ראיות. על בית המשפט היה לקחת באותו שיקול שלגבי נספחים ו-9, ו-10 ונספח ז' התובע לא הביא לעדות את העורך. בהמשך לשאלת בית המשפט אומר שהתובע היה צריך להביא לפחות את עורך המסמך שמצוין על גבי המסמך, מדובר באדם בשם גבי פרץ שהיה צריך למסור מי חתם בפניו, אם חתם, ואם בכלל נחתם המסמך באופן המתאים.

לגבי נספח ז' מישהו היה שם וכתב את המכתב הזה, מישהו ציין, היו כנראה שני אנשים במעמד המסמך הזה, אחד מהם להערכתנו זה נציג התובע מר טל בשרי, ואף אחד מהם לא אישר את המסמך הזה.

גם אם בהנחה שהתובע סבר שבניגוד לדעת שהוא היה צריך להחליף 100 מרצפות, בהחלפה של 5,000 מרצפות ומעלה הרי אין כל ספק שהיה צריך לפנות בהגינות לאותו אדם שערך איתו את ההתקשרות ולהודיע לו על החריגה הקיצונית בהחלפת המרצפות.

מדובר בהתנהגות בלתי סבירה, שנובעת מאיזשהי כוונה לעשות רווח גדול יותר של המשיב ולהמיר את העבודה מעבר למצופה או להסתמך על כך שקיים אולי איזשהו מחדל של המערערת, בכך שלא היה סנכרון ולא היה ברור מה היקף העבודה.

בית משפט קמא פסק עוגמת נפש. מדובר בעסק. עסק זה לא עוגמת נפש. בית משפט פסק זה כהתנהגות מחפירה. עסק יכול לקבל מוניטין ואין לעסק עוגמת נפש.

אין כל ספק שעבודה מסוג זה, וגם המשיב יודע, וגם העיד בעל מקצוע שנתן פה תוקף לנוהג בתחום הזה, של ריצוף. כאשר מתבצעת עבודה בהיקפים של מאות מטרים, החישובים לגביהם אחרת לחלוטין, בטח לא 30 ₪ למרצפה, הרבה פחות מכך. יש הערכה והיא נמצאת בחקירה של מר יאיר בן אליהו. בכל מקרה, על בית המשפט היה לנהוג ולהשלים פרטים בחוזה בהתאם לסעיפים 25-26 לחוק החוזים. המערערת הביאה עדויות מפורטות של עדיה ומומחיה שעוסקים בתחום שנים ואדם חיצוני שנותן שירותים בתחום ואצל המערערת בפרט. 

לגבי הנזק – החישוב שנעשה על ידי המשיב גם הוא לא נכון. החישוב שנעשה הוא חישוב שגוי.

 

ב"כ המשיב:

כאשר בית המשפט מבקש להתמקד בשאלת הוכחת נספחי ו' ו-ז' מי חתם ואישר את ביצוע העבודות, והאם הדבר הוכח כדבעי, אני אומרת שאנו הגשנו תצהירי עדות עם כל המסמכים, כאשר בכל המסמכים יש חתימה ואישור מטעם המערערת. גם לגבי נספח ז' האיש שלנו העיד שביצע את העבודות בהיקף הזה, גם אם לא הבאנו את מר גדי פרץ.

חזי כהן הוא סגן מנהל בסניף  והוא זה שחתם.

המערער מקבל כתב תביעה עם חותמת משרדו שיתכבד אם זה מזויף ולא היתה כל טענת זיוף. ברגע שיש מסמך שטוענים שנציג המערערת חתם עליו  ויש חותמת מטעם המערערת...

בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת התובע. בית המשפט קבע שמעדות המערערת של מר בר ששת עולה בברור שהמשיב ידע את היקף העבודה.

 

 

<#4#>

פסק דין

 

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת אורנה סנדלר – איתן), בת"א 24939-10-14, שניתן ביום 5.9.16, ובגדרו התקבלה תביעת המשיב כנגד המערערת במלואה, והיא חוייבה לשלם לו סכום שנותר לפי חישוביו כחוב עבור עבודות ריצוף ורובה שבוצעו על ידו בסניפי הרשת - המערערת, וכן סכום של 15,000 ₪ פיצוי בגין נזקים תדמיתיים והתנהלות לא ראויה כלפיו, ובנוסף – הוצאות משפט בסכום כולל של 16,000 ₪.

 

המחלוקת נסבה על היקף עבודות הריצוף שבוצעו על ידי המשיב, אל מול מה שהיה מתוכנן ומה שסוכם בתחילת העבודות.

הטענה היא, בלשון פשוטה, שהמשיב "ניפח" בצורה משמעותית את העבודות שעשה, וריצף גם במקומות שלא היה צורך כלל בתיקון, משום שהמרצפות באותם סניפים ובאותם מקומות לא היו שבורות או אף מתנדנדות. הואיל שהעבודות בוצעו בשעות הלילה, הוחתמו מנהלי או סגני המנהל למחרת על אישורי ביצוע שלפי טענת המערערת היו כאמור בהיקף מעל ומעבר למה שהיה נדרש, ובכך עקף המשיב את הדרג הניהולי והמקצועי ברשת שיכול היה לגלות את הפערים ולהעמיד את המשיב במקום הנכון.

 

לאחר שהוגש החשבון הסופי מטעם המשיב, קוזז הימנו סכום נכבד, בהיקף של כ 40% מהיתרה שנדרשה, והמערערת אף טענה שהדבר נעשה בהסכמה וכתוצר של משא ומתן.

 

בית משפט השלום אימץ את גרסת המשיב ודחה את גרסת המערערת בכל המישורים. נקבעו ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים. נדחה ההסבר שלפיו הקיזוז המשמעותי נעשה בהסכמה. נקבע, שהעבודות בוצעו בהתאם למה שהיה דרוש בכל סניף ואף ניתנו נימוקים לכך שהרשת- המערערת היתה מודעת מראש להיקף החזוי של העבודות ואלה היו באותו היקף משוער כפי שבוצע בפועל. כך, למשל, בית המשפט הסתמך על כמות המרצפות להחלפה שהוזמנו מספקים ושונעו לסניפים, ולגבי מספרים אלה והכמויות הנרחבות של המרצפות, דחה בית המשפט את ההסבר שניתן על ידי המערערת, ואימץ את הגרסה שלפיה כמויות גדולות אלה מעידות על הבנה מראש שהיקפי העבודה יהיו גבוהים כפי שהיו בפועל.

כאשר בוחנים את טענות הערעור כפי שעלו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, רוב רובן של הטענות עובדתיות לחלוטין ומנסות לתקוף ממצאי עובדה ואמון שבהם בד"כ ממעטים ערכאות הערעור להתערב, ואף במקרה זה אין כל מקום להתערב בהם.

 

נקודה אחת שלגביה ביקשתי מענה נוגעת לסוגיה ראייתית. נטען, שאישורי העבודה וביצועה כפי שנחתמו על ידי הגורמים בסניפי המערערת, לא הוכחו כדין, ולא הובאו לעדות אלה שחתמו לכאורה על האישורים, ובמקרה מסויים, נספח ז' אפילו מר פרץ שערך את המסמך מטעם המשיב והחתים עליו לכאורה את מנהל הסניף, לא העיד בעצמו. ברם, עיון בטענות ההגנה, כפי שהמערערת העלתה בכתב ההגנה, וזה מה שתוחם את גדרי המחלוקת במשפט, מעלה, שלא זו היתה טענת ההגנה כלל ועיקר. הטענה היתה שהמשיב החתים את מנהלי הסניפים או סגניהם בתמימותם על אישורים שהיו מנופחים מאוד. הטענה איננה שהאישורים אינם אמיתיים, או שחלילה החתימה עליהם זויפה. על כן, לא היתה זו פלוגתא שהמשיב היה צריך להתמודד איתה.

 

כאשר פסק הדין קמא מנומק היטב ונדחו בגדרו טענות ההגנה שהעלתה המערערת מכל וכול, וכאשר המסקנות המשפטיות שהוסקו נשענות על התשתית העובדתית שנותחה ונקבעה לפרטיה, אין מקום להתערב אף במסקנות אלה ואיני מוצא טעות שבחוק בפסק הדין.

 

משמע – מתקיימים התנאים לדחיית הערעור לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי.

איני מוצא ממש אף בטענה כי בית המשפט לא היה רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני על התנהלות המערערת שלפי פסק הדין פגעה בעסקי המשיב ובשמו הטוב, מאחר שמדובר בעסק שהוא עוסק מורשה פרטי ואינו חברה בע"מ כאשר אף הסוגיה האם חברה בע"מ אינה זכאית בנסיבות כאלה לפיצוי בגין נזק לא ממוני, אינה כזו שההכרעה בה חד משמעית לפי הפסיקה באופן השולל התכנות כזו, כפי טענת המערערת.

 

 

 

 

 

 

 

אשר על כן – הערעור נדחה ועל המערערת לשאת בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד שלו, בסכום כולל של 15,000 ₪. לצורך זה ועל חשבון ההוצאות יועבר הערבון למשיב באמצעות באת כוחו.

 

<#5#>

 

ניתנה והודעה היום כ"ח כסלו תשע"ז, 28/12/2016 במעמד הנוכחים.

 

 

 

אריאל ואגו , שופט

 

 

 

 

 

 

 

הוקלד על ידי מיטל פרוכט